הפרעת קשב וריכוז – האמנם?

בית הספר של היום הינו מתכון בטוח לתסכול וכשלון גם עבור המורים. לכן, אל תצפה שלא ינסו לטעון שהילד שלך חריג, לקוי או בעל הפרעה כלשהי כגון הפרעת קשב וריכוז

מאת אילן סלומון, רוקח

"לא ניתן לילד הקלות אם לא תעשו לו אבחון!"
"נזמן אתכם לוועדה אם לא תעשו מה שהפסיכיאטרית אמרה".
"נשעה את הילד מבית הספר שוב ושוב עד שתיתנו לו כדור!"
הילד שלך קם מהכיסא כאשר משעמם לו?
הוא מעדיף לשחק מאשר להכין שיעורים?
הוא לא עושה מה שמבקשים ממנו, ורוצה הכול עכשיו?
המורה מתלוננת? היועצת לוחצת שתעשו אבחון?

בית הספר של היום הינו מתכון בטוח לתסכול וכשלון גם עבור המורים. לכן, אל תצפה שלא ינסו לטעון שהילד שלך חריג, לקוי או בעל הפרעה כלשהי כגון הפרעת קשב וריכוז. הרבה אנשים מתפרנסים מהאבחונים וממכירתם של ריטלין וקונצרטה, המשתייכים לפקודת הסמים המסוכנים, לאלפי ילדים על בסיס יומיומי. פסיכיאטרים מתראיינים בכלי התקשורת כדי לשכנע אותך להאמין שזה מדעי, ומעיזים לטעון שהילד פגום במוחו כמו הוריו. פקח את עיניך!!

הפרעת קשב וריכוז: תווית פסיכיאטרית המודבקת למיליוני ילדים

'הפרעת הקשב' כמו כל ההגדרות הפסיכיאטריות, התקבלה בהצבעה על ידי איגוד הפסיכיאטרים בתור רעיון תיאורטי. עד היום לא הוכח בוודאות שהתנהגויות אלה נובעות מפגם מוחי, שכן כל אחת מהן בנפרד עשויה להימצא אצל כל ילד נורמטיבי. למרות זאת מדביקים תווית פסיכיאטרית זו למיליוני ילדים בעולם. ( הוצעו לפחות עשר השערות שונות וסותרות לגבי המיקום ה'פגום' במוח. עוד על חוסר הבסיס המדעי ראה בספר: 'ריטלין אינו התשובה' מאת ד"ר דיויד ב. שטיין, הוצאת "אח", עמ' 50)

שום ילד, שמאובחן כבעל 'הפרעת קשב וריכוז', לא עובר בדיקה מוחית כלשהי, שתוכיח, שזהו פגם ולא התנהגות לא בשלה.

התווית 'הפרעת קשב וריכוז' היא מאד כוללנית, ולכן קל מאד להדביק אותה כמעט לכל ילד פעלתן, יצירתי, בדרן או משועמם, שכמו כל ילד, התנהגותו לעתים איננה רצויה ואף חריגה.

התווית מבוססת על דיווחי המבוגרים, לכן קל להדביק אותה במיוחד לילדים לא ממושמעים (מטפסים על עצים, לא ממושמעים, לא משתפים פעולה, מתווכחים) או שהקצב שלהם מהיר יותר או איטי יותר מהאחרים.

האבחון חורץ את דינו של הילד לפני שקיבל הזדמנות לרכוש יכולות אלה בעצמו. זהו עוול, כיון שלא נותנים לו הזדמנות להשתפר. האבחון מדביק לו סטיגמה, וחורץ את דינו כבעל הפרעה לכל החיים ללא אפשרות לערער על האבחנה.

בעקבות אבחון של ילד כבעל 'הפרעת קשב וריכוז', הוא צריך, פתאום, סמים. ריטלין (בשם נוסף: קונצרטה) מוגדר כסם מסוכן בספר החוקים תחת "פקודת הסמים המסוכנים". ל-1 מכל 6 תלמידים בארץ כיום, נרשמו סמים כאלה בזמן זה או אחר.

האבחון מגדיר את הילד כלקוי, כאילו שלא ניתן לשפר התנהגות או שליטה עצמית.

דוגמא לסיבות לקשיי למידה והתנהגות: 'בעיות' בבית, קשיי שפה, אי הבנה של מילים או מושגים בחומר הנלמד, מרץ רב שלא מאפשרים לילד לבטא, יצירתיות רבה שגורמת לאיטיות בביצוע, רגישות רבה לרעשים, אור או מגע, מורים או הורים שאף פעם לא מרוצים מהילד , כפייה וענישה, בעיות גופניות, בעיות שינה, טראומות שהילד עבר, או כל סיבה אחרת שהוא עצמו יספר אותה אם יקשיבו לו.

תיוג ילד עם 'הפרעת קשב וריכוז' משרת את המבוגרים ומתעלם מנקודת המבט של הילד

חינוך אמיתי מבוסס על הרעיון ש 'כל אחד יכול!'. חינוך, ביסודו, מניח שכל אדם יכול ללמוד, להשתפר ולהצליח. איש חינוך אמיתי לעולם לא מתמקד בקשיים של התלמיד, אלא נותן לו רק משימות שהוא יכול להצליח בהן, וכך בהדרגה משפר את יכולותיו.

פסיכיאטריה מבוססת על הרעיון שהאדם לא יכול להשתנות

על פי השקפת הפסיכיאטריה לאדם יש מבנה גנטי מסוים ורמות מסוימות של חומרים במוח שלו, שאינם משתנים. משום כך היא מדביקה לו מאות ליקויים ושמות מומצאים של הפרעות מייאשות, ובנוסף משכנעת אותו שהוא איננו יכול להשתנות ללא סמים. עבור הפסיכיאטריה לכ-15 אחוז מהילדים יש הפרעת קשב וריכוז או הפרעה פסיכיאטרית גנטית אחרת כלשהי, שאינה ניתנת ל 'תיקון'.

חינוך אמיתי מחשיב את ההישגים, היכולות והרצונות של הילד

במסגרת חינוכית אמיתית משתדלים כמה שיותר לתת לילד לבחור ולהחליט וכמה שפחות להכתיב לו.
כאשר הפסיכיאטר מגדיר ילד כלקוי, הוא למעשה אומר שהוא לא יכול להשתנות. הילד מתייאש, ואפילו לא מנסה. אם מורה מראה לילד שהוא יכול, הילד משתף פעולה, מנסה ומצליח.

פסיכיאטריה נוטה להתעלם מנקודת מבטו ומרצונו של המטופל עצמו

היא לא מעוניינת להבין את נקודת מבטו. היא מתעקשת 'לרפא' אותו גם ללא הסכמתו. היא אוספת עדויות בעיקר מהסובבים אותו, ומשרתת בעיקר אותם, ולכן פוגעת בזכויותיו. לדוגמה: היא מתעלמת מרצונו של ילד פעלתן לנקות את השולחנות בגן. היא כופה עליו לשבת ב 'ריכוז' עם כולם, וקובעת שיש לו 'הפרעת התנהגות' או 'הפרעת קשב וריכוז'. הפסיכיאטריה מחפשת ציות ושקט ולא מעודדת ילדים להיות החלטיים ועצמאיים.

היות שילדים יכולים לשפר את יכולותיהם, זהו פשע חינוכי להגדיר אותם כלקויים עוד בטרם בגרו, ובכך להשפיל ולייאש אותם.

תלמיד נהיגה, שנכשל שוב ושוב במבחני הנהיגה שלו, לא נשלח לאבחון פסיכיאטרי ומאובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז, אלא מקבל כמה שיעורים שהוא צריך עד שהוא רוכש את היכולת לנהוג.

בבית הספר כמעט ואין לתלמידים אפשרות לקבל מבחן חוזר כדי להצליח. אם הם משיגים ציון של 60 במבחן, הם יוגדרו בתעודה כ 'חלשים', למרות שכל אחד מהם יכול, באמצעות כלי למידה הולמים, להשיג ציון 100 מושלם. 'לא הצלחת? אתה כישלון!', זו הגישה המלחיצה שבאמצעותה חיסלו הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה כבר לפני שנים את האווירה התומכת בתוך בתי הספר שלנו. 'אין זמן לחכות עד שכולם יבינו'. 'מי שלא מבין בפעם הראשונה הוא כנראה …לקוי'.

אם ילד הוא איטי מבני כיתתו בקצב ההעתקה מהלוח, אולם הוא מהיר מהם במגרש הכדורסל, זהו פשע חינוכי להדביק לו תווית ליקוי פסיכיאטרית רק בגלל שלמערכת אין סבלנות לחכות לו. מדוע חבריו לא מקבלים 'ליקוי כדורסל' אם הם לא קולעים כמוהו לסל?

אם תלמידה מצטיינת בלשון, אולם נכשלת בגיאוגרפיה, זהו פשע חינוכי לשלוח אותה לאבחון (כפי שבאמת קרה). אם ההפרעה היא מוחית, כיצד היא מתגלה רק בשיעורי גיאוגרפיה? מרוב שהיועצת עסוקה בלחפש תלמידים לקויים, היא כבר לא רואה שלעיתים מספיק לחזור איתם על החומר, ולמצוא את מה שלא הבינו.

באמצעות רשימת ההפרעות האינסופית שלה, הצליחה הפסיכיאטריה לשבש את מערכת החינוך.
בעצתה של הפסיכיאטריה הסכימה מערכת החינוך להגדיר את חניכיה כלקויים, להכפיש אותם, ובכך לבגוד בהם רק בגלל מגבלותיה שלה. זוהי פגיעה חמורה בזכויותיהם ומעמדם של אלפי ילדים בארץ שלא מקבלים הזדמנות להיות שווי ערך כמו כולם. פגיעה זו מכניסה הון עתק לכיסם של פסיכיאטרים ופסיכולוגים, בעלי מכוני אבחון, אשר משווקים את האבחונים בכל דרך אפשרית.

איש לא מאבחן את המורים או את שיטת הלימוד

הפסיכיאטריה, באמצעות האבחונים, הסירה כל אחריות מן המורים. 'הילד צריך אבחון!'. ומה עם המורה? ההורים נתונים להתקפה בכל פעם שילדם לא עומד בדרישות הנוקשות, ואיש לא בודק אם ההוראה היא הכושלת. אם תלמיד נכשל במבחן הוא נשלח לאבחון, לא היועצת החינוכית של בית הספר. במקום שהאבחון יעזור לילד, הוא מאפשר למסגרת החינוכית לתרץ מדוע היא 'אינה מסוגלת' להתמודד איתו. האבחון מבטיח שכל אשמה תופנה רק לילד כסובל מהפרעת קשב וריכוז. האבחון עוזר למערכת להסיר מעצמה את האחריות לכישלון, ומעביר אותה אל ההורים או, חמור יותר, אל הפסיכיאטר והסמים שלו.

היועצות החינוכיות הפכו לזרוע המבצעת של התעשייה הפסיכיאטרית בבית הספר

היועצות עוברות הכשרה בפסיכולוגיה חינוכית, שבמהלכה הן לומדות במפורט את רשימת ה 'הפרעות' הפסיכיאטריות. במהלך 'תצפיות' שהן עורכות בכיתה הן מבצעות 'סלקציה', ומפנות את הילדים, החשודים כ-'פגומים מבחינה גנטית' (כל פסיכיאטר יאמר שזה גנטי, ולא יוכיח), לעבור אבחונים. בפועל, הפסיכיאטר המאבחן מסתמך בעיקר על 'כתב האישום' שהכינה היועצת. זוהי פגיעה בזכויות הילד, כיון שאין מי שיקשיב לגרסתו הנגדית (הוא רצה לצייר בשיעור כי יש לו פיגור בחומר, ולא רצה להפריע).

שיטת הסיווג הפסיכיאטרית חדרה בשנים האחרונות לכל בתי הספר ולכל המוסדות להכשרת מורים דרך חומרי הלימוד בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה.

הרעיונות הפסיכיאטריים גזלו מהמורים את כלי החינוך המוכחים, ובמקומם נכנסה לשימוש אותה רשימה ארוכה של הפרעות וליקויים, שמזרימה ילדים רבים אל מכלאות החינוך המיוחד, שהולכות ותופחות. שיטותיה של הפסיכיאטריה ידועות: גבולות, משמעת נוקשה, התנשאות, הפחדה וענישה. מורים, שעדיין משקיעים בתלמידים המתקשים, ומעודדים אותם, מקבלים תגובה של בוז מצד היועצת או הפסיכולוגית, שהרי הילדים הללו 'לקויים במוחם', אז מדוע להתאמץ? הרי 'רק תרופות יעזרו'!

ריטלין גורם לתלמידים רבים להתנהג באופן פסיכוטי

הפסיכיאטריה שוללת מילדים את זכותם לחיים, בכך שהיא הופכת אותם לנרקומנים עוד מגיל הגן, ומשכנעת אותם שהם פגומים מבחינה גנטית, חריגים וחסרי יכולת. כפי שצוין בתחילה, הריטלין מוגדר בחוק כסם מסוכן. שלא כמו סמים פסיכיאטריים אחרים הוא גם מופקד בכספת של בית המרקחת. הריטלין מכניס הון עתק לתעשייה הפסיכיאטרית ולחברות התרופות, אולם הוא לא מטפל בגורמים לקשיי התפקוד של הילד ולא במצוקות האמיתיות שלו. הוא רק יוצר אשליה, לשעות ספורות, שה"הפרעת קשב וריכוז" נעלמה, אולם, בהדרגה, הופך את הילד לתלותי, עצבני, מדוכא או חסר שקט. הוא מסכן את בריאותו, ובפועל רק מחמיר את הקשיים של הילד לאחר שהשפעתו פגה. הריטלין והקונצרטה ממריצים את המוח בדיוק כמו סמי המרץ הלא חוקיים (ספידים). הריטלין עלול לגרום לתלות ולהתנהגות פסיכוטית, כפי שרשום בפירוש בעלון התרופה. הריטלין, שצעירים גם מסניפים אותו, הוא סכנה חברתית אמיתית, כיון שמתוקף היותו סם חוקי הוא מתפשט בחברה במהירות רבה בהרבה מכל סם לא חוקי, שאי פעם הכרנו.

ככל שמאפשרים ליועצות החינוכיות ולפסיכולוגים לערוך תצפיות על ילדינו…
כך עולה כמות הילדים שנשלחים לאבחונים,
כך עולה כמות הילדים שמוגדרים כסובלים מהפרעת קשב וריכוז, ושצורכים סמים אלה.
כך עולה כמות הילדים שמתנהגים באופן פסיכוטי בין כתלי בית הספר.

מכריחים לאבחן, מכריחים לקחת תרופות = בית הספר הפך למוסד פסיכיאטרי שמפר גם את זכויות ההורים.
לא די בכך שהיועצות והפסיכולוגיות מקיימות 'הסתכלות פסיכיאטרית' בלתי פוסקת על ילדים, לעיתים קרובות הן גם פוגעות בזכות הבעלות של ההורה על ילדיו. הן כופות על ההורים לאבחן את ילדיהם ולתת להם ריטלין כתנאי לכניסתם לכיתה. אם ההורים מתנגדים לאבחונים ולמתן ריטלין, הן מאיימות בוועדות השמה (שמחליטות על העברה למסגרת אחרת), מגבירות את הענישה וההשעיה של ילדים, ואף נעזרות בעובדות סוציאליות ועובדי רווחה כאמצעי לחץ על ההורים. באווירה כזו, מה הפלא שאנו מקבלים יותר תסכול ואלימות של ילדים ומורים, ושפל חסר תקדים בהישגים הלימודיים, שרק הולך ומחמיר משנה לשנה.

אילן סלומון
רוקח, בוגר האוניברסיטה העברית



3 תגובות על הפוסט “הפרעת קשב וריכוז – האמנם?

  1. אני מסכימה עם כל מה שנאמר בכתבה במקצועי אני עובדת עם ילדים מקסימים
    עם שמחת חיים שיש להם לקות לימודית או חברתית אני מוצאת לנכון לעבוד איתם לפי
    הקצב שלהם בזמן שלהם ובלי לחץ אני משלבת גם משחקים, שיחות מרגיעות עידוד ותמיכה בעבודה שלי איתם ומחזקת את הצדדים היצירתיים והחזקים שלהם ואכן אני
    רואה שיפור גם במצב רוחם גם בלימודים וגם מבחינה חברתית .כל ילד יכול להצליח בכל
    אם רק תהיה לו יד מכוונת אוהבת ותומכת וזה תפקידם של המורים והמחנכים וגם שלנו
    ההורים. יישר כח על הכתבה והמידע רונית

  2. מסכימה עם כל משכתוב.יותר קל לבית הספר לעשות לילד כל יום אבחונים מאשר פשוט ללמד אותו כמו שצריך.ילד שלי בכיתה א וכל הזמן עושים לו אבחונים כי הוא מתקשה לקרוא.הוא קורא,אבל לפעמים עושה טעויות בניקוד. וגם קשה לו להתרכז כשיש רעש בכיתה.אז כבר נתנו לי רמז שהוא צריך ריטלין.איך אפשר ללחם איתם אני פשוט מרגישה שאין לי מספיק כוח,אבל אני לא אתן לילד שלי תרופות מסוג הזה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *